זאת המשאלה בה מסתיים יומנה העמוק והמצמרר של אתי הילסום, יומן שכתבה במשך שלוש שנים במלחמת העולם השניה וליווה אותה במסע הרוחני שעברה עד להרצחה במחנה אושוויץ. יומנה של הילסום מהווה עדות לכוחה של הנפש האנושית לכונן משמעות גם מול הנורא מכל. מעבר למשמעות שמוצאת הילסום בכתיבה ששומרת עליה, היא מוצאת משמעות גם ביחסים ונתינה לאחר. השורה האחרונה ביומנה מהדהדת עד היום: ״הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים…״

​

משחר האנושות מחפש האדם משמעות: האכילה מ"עץ הדעת טוב ורע" היא ביטוי של הניסיון הקדום ליצוק משמעות בקיום האנושי, לסווג את המציאות לקטגוריות ולקיים חיים שיש בהם יותר מהוויה בלבד. 

​

הקיום האנושי רווי גם בסבל ונוכח הסבל עולה ביתר שאת שאלת המשמעות. ב 7/10 נפלו על כולנו השמיים, וכולנו נחשפנו לסבל, כאב, צער, אובדן וחוסר תקווה. כפסיכולוגים.ות כולנו נדרשנו גם להיות בתפקיד ולנסות להניח "רטיות על פצעים רבים" תוך חוויה של טראומה משותפת. 

​

כאנשי ונשות מקצוע אנחנו יודעים.ות שהטראומה תוקפת את המשמעות. היא עלולה לייצר חוויה פרגמנטלית ושבורה ולתקוף את היכולת האנושית לספר סיפור קוהרנטי ובעל משמעות. הטראומה עלולה לייתר את החיים ולהוביל א.נשים לתהומות של דיכאון, חוסר תקווה וחוסר משמעות. 

בקדם הכנס הנוכחי ננסה להניח את שאלת המשמעות במרכז ולהתבונן עליה במעגלים מתכנסים. ננסה גם לייצר בעצמנו משמעויות באופן חוויתי ולשאול את עצמנו איזה סיפור נרצה לספר לעולם על עצמנו כאינדיבידואלים.ות וכקהילה בתקופה הנוכחית. 

​

ניטשה כתב: ״מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך״.

אנחנו מקווים.ות כי בתוך השבר הגדול שפקד את כולנו, נוכל ליצוק משמעות משותפת עם קהילת  המשמעות שלנו, פסיכולוגים.ות חינוכיים.ות מרחבי הארץ, ממגזרים שונים ובעלי.ות עמדות שונות, נוכל למצוא את הלמה האישי והמקצועי ובפראפרזה לדבריה של אתי הילסום להפוך את דרך המשמעות לאותה רטייה שנוכל להניח על פצעים רבים.